חוק הגנת הפרטיות

חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 הוא החוק המרכזי אשר מכוחו ניתן לאכוף במדינת ישראל, הלכה למעשה, את הזכות לפרטיות ולהרתיע מפני פגיעה בה. החוק כולל מנגנון אכיפה אזרחי ומנגנון אכיפה פלילי גם יחד.
המנגנון האזרחי - קבוע בסעיף 4 לחוק ולפיו פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית אשר חלות לגביה הוראות פקודת הנזיקין. המשמעות היא מתן יכולת לנפגע לתבוע את המעוול בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהעוולה.
המנגנון הפלילי - קבוע בסעיף 5 לחוק ולפיו פגיעה בפרטיות הנעשית במזיד היא עבירה פלילית. על פי הסעיף, הפוגע במזיד בפרטיות של זולתו דינו מאסר חמש שנים. מדובר בסנקציה פלילית חמורה ביחס לעבירה שקבועה מחוץ לחוק העונשין.
איסור הפגיעה בפרטיות קבוע בסעיף 1 לחוק.
סעיף 6 לחוק קובע, כי לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית בשל פגיעה שאין בה ממש. אני סבור, כי סעיף זה משרת את חופש העיתונות מאחר שמשמעותו היא שלא כל פגיעה מזערית בפרטיות תקים באופן אוטומטי זכות תביעה, אלא, כאמור, נדרשת פגיעה ממשית אשר עול ההוכחה באשר למידתה ועוצמתה מונח על כתפי התובע.
הסעיף המרכזי בחוק הוא סעיף 2 אשר קובע רשימה סגורה של מקרים המהווים פגיעה בפרטיות לפי החוק. המשמעות היא שלא ניתן להגיש תביעה בגין מקרים אשר אינם נמנים בסעיף 2 לחוק.
בעוד שיתר הנסיבות המנויות בסעיף 2 לחוק הן מפורטות וקונקרטיות, זו הקבועה בסעיף קטן 2(11) מהווה מעין קטגוריית סל כללית יותר אשר ניתן להחילה על מגוון של מקרים. בהקשר דנן, קטגורייה רחבה שכזו עשויה, במידת מה, לפגוע בחופש העיתונות, כפועל יוצא מהאפשרות הלכאורית להחיל את הסעיף על עניינים אשר עשויים להיתפס כפרטיים רק בקרב חלק מסוים של האוכלוסיה בעוד שחלקים אחרים באוכלוסיה לא יראו אותם ככאלה.
אדגים את הבעייתיות בקצרה: צילום אישה חרדית נשואה ברשות הרבים כאשר שיערה גלוי, עשוי בהחלט להתפרש בקרב האוכלוסיה החרדית כפגיעה קשה בפרטיות. צילום מסוג זה אינו בגדר הנסיבות הקבועות בסעיפים 2(3) ו-2(4) לחוק, שכן הוא נעשה ברשות הרבים וכמעט לרוב אין בו כשלעצמו כדי להשפיל או לבזות את המצולם, אך לכאורה בהחלט ניתן להחיל על מקרה שכזה את סעיף הסל האמור, שכן בעבור אותו ציבור מסוים יש בכך משום פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם.
התייחסות לבעייתיות הנ"ל ניתן למצוא בפסק הדין בעניין בורוכוב (ת"א (כפ"ס) 7830/00 בורוכוב נ' פורן, תק-שלום 2002 (2), 1216), שם נקבע, כי יש לתת לסעיף 2(11) פרשנות מאוזנת, שתגביל אותו רק לגבי עניינים שיש בהם "דרגה גבוהה של אינטימיות".

עצם ביסוס העוולה בידי התובע אינו מהווה סוף פסוק, שכן סעיף 18 לחוק קובע שורה של מקרים אשר בהתקיימם תהא הגנה בידי נתבע הפוגע בפרטיות.
בית המשפט העליון הביע עמדתו לפיה ההגנות שבסעיף 18 לחוק מייצגות איזון עם ערכים אחרים. ראו, בפסק דינו של כב' השופט אריאל בע"פ 5026/97 גלעם ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון נו 164.
סעיף חשוב נוסף הוא סעיף 32 לחוק. סעיף זה קובע, כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול מלשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיישרמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי החוק. הסעיף מונע, בין היתר, את האפשרות לעשות שימוש בחומר שהושג על ידי חוקר פרטי על מנת לשמש כראיה לניאוף מצד אחד מבני זוג המצויים בהליך גירושים.